גזר דין בתיק ת"פ 9688-03-10

1.      הנאשמים הורשעו, על יסוד הודאתם בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הצתה, לפי ס' 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

2.      ביום 20.1.10, סמוך לשעה 2:00, הבעירו הנאשמים אש במשאית, שהייתה בבעלות המתלוננת, מתחרה במעסיקו של נאשם 1, הנאשמים השליכו שני בקבוקי זכוכית בוערים ומלאים בדלק לתוך תא הנוסעים של המשאית ולאחר שניפצו את חלונה. כוחות כיבוי האש הוזעקו למקום ע"י שכן וכיבו את האש. כתוצאה ממעשי הנאשמים, נשרף כליל תא הנוסעים של המשאית והיא יצאה מכלל שימוש, שווי המשאית נאמד ע"י בעליה בסך של 70,000 ש"ח.

3.      לא הוצג הסדר לעניין העונש.

4.      נאשם 1 בן 19 - מהתסקירים בעניינו עולה כי מתגורר בבית הוריו באופקים, סיים 12 שנות לימוד אך נותר לו מבחן אחד לקבלת תעודת בגרות, עבד במשך שנתיים וחצי בחברת "שניר עיצובים" בעיצוב אירועים, התגייס לצה"ל בינואר 2010 אך בחלוף חודשיים נעצר ושהה במעצר בית. שרות המבחן התרשם מבחור צעיר, בעל אינטליגנציה תקינה, רגיש כלפי האחר ומייחס חשיבות לקשרים בינאישיים, הנאשם סיפר על ניסיון אובדני שביצע במהלך מעצרו אך התנגד נחרצות להליך טיפולי. ועדת התאמה לשירות בצה"ל נתכנסה בעניינו אך דחתה את החלטתה עד לאחר מתן גזר הדין. הנאשם מודה במיוחס לו ולטענתו פעל ע"פ בקשתו של מעסיקו, שניר. להתרשמות שרות המבחן הנאשם חווה רגשות של צער ובושה סביב מעורבותו באירוע ומתקשה להביע את עצמו ולתאר את מניעיו, יתכן והדבר נובע מקושי בהבעה מילולית וכן מקשייו להתמודד עם תוצאות מעשיו. עוד התרשם שרות המבחן כי ביצוע העבירה אינו נובע מדפוסים עבריינים כי אם מקשייו בניהול מערכות יחסים בינאישיות. לאחר שהנאשם השתתף בסדנת הכוון והכנה לטיפול והוזמן לשיחות אישיות, התרשם שירות המבחן, כי הנאשם מתקשה ליתן אמון בסובבים אותו, נוטה לאגור רגשות קשים עד כדי קושי רגשי משמעותי ולפיכך ניכר כי אינו בשל להליך טיפולי, מה גם שהוא מביע התנגדות לטיפול. אשר על כן, לאור ההערכה כי ביצוע העבירה אינו נובע מדפוסי התנהגות עבריינים ועל מנת למנוע לעתיד את הפנמתם, הומלץ על עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

5.      נאשם 2 בן 20 מתסקירי שרות המבחן עולה כי הוא המתגורר בבית הוריו במושב ניר משה, עבד כחקלאי במושב ומזה חודשיים עובד כמוכר בחנות בנתיבות. שירותו הצבאי מתעכב בשל ההליך המשפטי נגדו. ההתרשמות מבחור צעיר, משפחתו בעלת מערכת ערכים נורמטיביים, בילדותו סבל מהפרעות קשב וריכוז ונטל ריטלין, כיום מתקשה להתמיד במסגרת תעסוקתית ומתמודד עם גיבוש זהותו וקביעת גבולותיו הפנימיים, בעל צורך מוגבר בריגושים ככל הנראה על רקע מצוקה רגשית הנובעת מקושי להגשים את ציפיות הוריו הימנו. הנאשם הודה במיוחס לו ונטל אחריות על מעשיו, לטענתו פעל ממניע של ריגוש ולא מתוך בצע כסף. שרות המבחן העריך שאכן המניע נעוץ היה בריגוש ובחינת גבולות בצירוף עם נטייה להשפעות חברה שבחלקה שולית. אשר להליך טיפולי, נמצא כי הנאשם גילה קושי משמעותי לשתף אודות עצמו כמו גם לבצע בדיקה עצמית ולערוך שינוי כלשהו בחייו, כך שהנאשם אינו בשל בשלב זה להתערבות טיפולית. יחד עם זאת, בשיחה הפרטנית הודה בקושי לשתף את הקבוצה בתכנים מעולמו הפנימי ובקושי להציב מטרות וגבולות פנימיים, כן ביטא את הצורך התמידי שלו בריגושים והביע את רצונו לערוך תהליך של שינוי ולהשתלב בקבוצה טיפולית התואמת את צרכיו. שרות המבחן התרשם כי הנאשם מבטא רצון אמיתי לערוך שינוי ולרכוש כלים למען התמודדות עם מצבי קונפליקט והעריך כי ניתן לסייע לו באמצעות טיפול משמעותי ומעמיק. בסופו של יום, הומלץ להימנע מהרשעת הנאשם, להטיל עליו עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות ולהעמידו בפיקוח של צו מבחן במשך שנה במהלכה ישתתף בקבוצה טיפולית התואמת את צרכיו.

6.      כראיות לעונש מטעם נאשם 2, העידה אמו, אורה ביתן ולדבריה משפחתה נורמטיבית, הם מתביישים ומוקיעים את התנהגותו של הנאשם, היא שוחחה בעניין עם הנאשם אשר הביע חרטה וצער על התנהגותו.

כן הוגש מכתב התנצלות מטעם הנאשם, לרבות פיצוי בסך של 10,000 ש"ח אותו חסך הנאשם בעבודתו בזמן שהותו במעצר בית. דא עקא, כפי שנטען ע"י הצדדים, המתלוננת סירבה לקבל את ההתנצלות כמו גם הפיצוי.

7.      בפתח טיעוניה לעונש, הציגה ב"כ המאשימה את מעשי הנאשמים והדגישה כי העבירה בוצעה על רקע תחרות עסקית בין שניר, מעסיקו של נאשם 1 ובין המתלוננת. נטען כי הנאשמים תכננו בקפידה רבה ובקור רוח את מעשיהם ופעלו בעצה אחת ולפיכך יש לראות בכל אחד מהם כנושא באחריות המלאה לכל אשר אירע. חומרתה של עבירת ההצתה מתבטאת, לטענת המאשימה, בכך שתחילתה ידועה אך לא סופה ועלולה היא להסתיים באסון ולגבות קורבנות בנפש. בענייננו, הציתו הנאשמים באישון הליל משאית אשר חנתה בסמוך לבניין מגורים ובכך סיכנו את כל דייריו, אלמלא מי מהשכנים אשר שמע את רעש התנפצות חלון המשאית הבוערת והזעיק את כוחות הכיבוי עלול היה האירוע להסתיים באסון כבד. לשיטת המאשימה, השילוב בין הרקע למעשי הנאשמים שאינם יריביה העסקיים של המתלוננת ופעלו ללא קנטור, בין חומרת העבירה אשר בוצעה לאחר תכנון מוקדם,  ובין היעדר רצונו של נאשם 1 בטיפול והתנהלותו של נאשם 2 מתוך צורך בריגוש, מלמד על "פצצה מתקתקת" ולפיכך על בית המשפט להכביד ידו בגזירת עונשם של הנאשמים ולהשית עליהם עונשי מאסר בפועל. בעניינו של נאשם 1, נטען כי המלצתו הסופית של שירות המבחן אינה עולה בקנה אחד עם המתואר בתסקיר, חרף ניסיונותיו של שירות המבחן להושיט לו יד מכוונת, הנאשם לא הפנים את הלקח הנדרש, ממשיך ומתייחס באופן שטחי לעבירה ואינו מעוניין בטיפול. בעניינו של נאשם 2 נטען כי מהתסקיר עולה הצורך תמידי שלו בבחינת גבולות האסור והמותר וכן בריגוש אשר לרוב מוביל להתנהגות אסורה, כך שעל אף רצונו בשינוי לא השכיל לנצל את ההזדמנות הטיפולית שניתנה לו והראה כי אינו בשל לטיפול. המאשימה עמדה על הרשעתו של נאשם 2 וטענה כי רק במקרים חריגים, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם ובין חומרתה של העבירה, ניתן להימנע מהרשעתו של הנאשם, מה גם שלפי הלכות "כתב" ו"ביטון" ישנן עבירות שעצם ביצוען שולל את האפשרות להימנע מהרשעה. לשיטת המאשימה, בנסיבות ביצוע העבירה בענייננו יהא בהימנעות מהרשעה כדי להחטיא את כוונת המחוקק, כמו גם מדיניות הענישה של בית המשפט העליון, לפיהן על בתי המשפט לתרום את תרומתם לביעור נגע האלימות באמצעות ענישה מחמירה. עוד נטען, כי הימנעות מהרשעה טומנת בחובה מסר שגוי וסלחני כלפי הנאשמים לפיו אין ביכולתה של החברה להגן על עצמה ועל הפרטים שבה מפני פורעי חוק, מסר מעין זה עלול להביא לפגיעה אנושה בערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירות ובכללן זכותו של אדם לביטחון אישי ולהגנה על גופו, רכושו, כבודו ועוד. המאשימה בקשה להשית על הנאשמים עונשי מאסר בפועל משמעותיים ומרתיעים, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת.

8.      ב"כ נאשם 1 טען כי הנאשמים נוצלו באופן ציני ע"י אחר, מעסיקו, אשר שילח אותם לפגוע ברכושם של יריביו העסקיים. הנאשם ראה במעסיקו דמות אב והיה נכון לבצע כל דבר על מנת לרצותו ואכן מבלי לחשוב פעמיים ביצעו הנאשמים את מצוותו. לאחר מעצרם, פעלו הנאשמים על פי דפוסים נורמטיביים והודו מיידית במעשים המיוחסים להם והביעו את חרטתם, עד כי בשלב המעצר הורה ביהמ"ש על שחרורם למעצר בית תוך שנקבע כי אין כל חשש שישובו על מעשיהם לא כלפי המתלוננת ולא כלפי אדם אחר. מעצר הבית שהוטל על הנאשם 1, כמו גם הפסקת שרותו הצבאי, חוללו מהפיכה בחיי הנאשם שהתקשה להכילה, עד כי ביצע ניסיון אובדני בתלייה, ולמרבה המזל ניצל ע"י אביו וחברו. תסקירי שירות המבחן פירטו את הרקע הנורמטיבי של הנאשם, הרושם שהתקבל כי מעורבותו אינה נובעת מהפנמת דפוסים עבריינים וכי תגובתו הרגשית למעשיו קשה וצערו עמוק. ב"כ הנאשם עתר לאמץ את המלצות שירות המבחן וציין כי הנאשם נכון לפצות את המתלוננת בגין נזקיה.

9.      ב"כ נאשם 2 עתר לאמץ את המלצות שירות המבחן להימנע מהרשעת ולהטיל על נאשם 2 עונש של עבודות שירות לתועלת הציבור, לחלופין נתבקשה דחייה בת ארבעה חודשים לצורך הכנת תסקיר משלים. ב"כ הנאשם הדגיש כי הנאשם היה בעת ביצוע העבירה בן 18, נעצר 10 ימים לפני גיוסו אם כי שוחרר עוד לפני שהוגשה הצהרת תובע, אך חייו השתנו. נטען, כי הנאשם בן למשפחה נורמטיבית, ללא עבר פלילי וזו הסתבכותו היחידה עם החוק, אין המדובר בצמד עבריינים פורעי חוק כי אם בנאשם שנעתר לבקשת חברו לבצע מעשה על פי דרישת מעסיקו, כך שנאשם 2 לא היה בקשר עם המעסיק שניר ומעמדו באירוע אינו מרכזי. ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי הנאשם הודה במיוחס לו, נטל אחריות והביע את חרטתו וכפי שעולה מעדותה של אמו חרטתו אינה מהפה לחוץ והוא מבין את חומרת מעשיו, הנאשם אף התנצל בכתב בפני המתלוננת וצירף פיצוי יחסית גבוה אותו הרוויח בזיעת אפו מעבודה שביצע במהלך מעצר הבית, אלא שהמתלוננת סירבה לקבלו. לטענת ב"כ הנאשם, די היה במעצר הבית והשלכותיו על גיוסו של הנאשם לצה"ל כדי להשיג הרתעה ממשית, מה גם שמדובר בצעיר על גבול הקטינות ועל עונשו להיות מידתי. ב"כ הנאשם עמד על תסקירי שרות המבחן המלמדים על התרשמותו של שרות המבחן מכנותו להירתם לטיפול ולערוך בדיקה פנימית וכי בכוונת צה"ל לבחון את התאמתו בתום ההליך דנא.

10.  הנאשמים הורשעו, ע"פ הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הצתה. עסקינן בעבירה מהחמורות בספר החוקים אשר יש בה לזרוע הרס רב ולקפד פתיל חייהם של חפים מפשע בהיקף שלא ניתן לצפותו מאש. האש אינה ניתנת לשליטה ולעיתים זמן רב יחלוף עד אשר תכובה, בזמן זה האש משתלחת בכל הנקרה בדרכה ללא כל הבחנה ומכאן חומרתה הרבה. הסכנה הגלומה במעשה ההצתה לסביבה ולביטחונם ושלומם של הציבור רבה וחמורה. בנסיבות אלו אין כל רבותא לעובדה שנגרם אך נזק קל בלבד לרכוש ללא כל פגיעה בגופו של אדם וכל שכן בחייו.

הנאשמים אמנם צעירים, ללא עבר פלילי, ניהלו אורח חיים נורמטיבי וביצעו את המיוחס להם לבקשת מעסיקו של נאשם 1 אך יחד עם זאת גילו יוזמה ותכננו את מעשיהם ולשם כך אף הצטיידו מבעוד מועד בבקבוקי זכוכית, בפיסות בד ובדלק. הנאשמים פעלו בצוותא חדא תוך סיכון עצום לדיירי הבניין אשר בסמוך לו חנתה משאיתה של המתלוננת. לקולא יש לזקוף את הודאתם, חרטם, גילם הצעיר והיעדר עבר פלילי.

מתסקירי שירות המבחן בעניינו של נאשם 1, עולה כי הנאשם איננו בשל להליך טיפולי אך יחד עם זאת מעשיו נבעו מתוך רצון לרצות את מעסיקו ולא מדפוסי התנהגות או חשיבה עבריינים, כך שהומלץ על הטלת עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.

מתסקירי שירות המבחן בעניינו של נאשם 2 עולה ההתרשמות כי בידי הנאשם להפיק תועלת מהליך טיפולי, מה גם שהנאשם החל לגלות תובנות ראשוניות ונראה כי רצונו בטיפול כנה. יחד עם זאת, יש לראות חומרה דווקא בכך שהנאשם נרתם למעשה העבירה ללא השפעה של מעביד ואך לצורך הריגוש אשר מנחה אותו לא אחת בהתנהלותו כפי שאכן התרחש באירוע בו הורשע.

על הימנעות מהרשעה נאמר ע"י בית המשפט העליון בע"פ 2083/96, תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342, כדלקמן:

"אכן, ענישתו של הנאשם היא אינדיווידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה- בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שעקולים אלה- כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

במקרה דנא, לא מצאתי שהנסיבות עולות בקנה אחד עם הקריטריונים המתאימים להימנעות מהרשעה ואך בשל נכונותו של נאשם 2 (ולא בקלות) להירתם להליך טיפולי, מאידך כאמור מניעיו לביצוע העבירה נראים בעיניי חמורים משל נאשם 1.

בעת שיקולי הענישה נלקחו בחשבון הודאתם של הנאשמים, גילם הצעיר, הבעת חרטה כנה והיעדר עבר פלילי.